ממתק לשבת

בדף זה תוכלו למצוא ממתקים לפרשיות השבוע, לפי סדר מסוף הדף ומעלה... החל ממטות, מסעי (בסוף הדף) ועד פנחס (הראשון בדף זה)
ממתק לפרשת פנחס
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".(במדבר כז, טו-יז)
כותב על כך האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד (אש קודש, פנחס עמ' ק"א):"כי איתא בגמרא ברכות(כח): "כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא, אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא". בהמשך דבריו מסביר האדמו"ר כי יש לדקדק ולהבין מדוע חיכו תלמידיו לשאול שאלה זו עד שעת הסתלקותו ולא מקודם? שהרי כל ימיו חייו האדם לעבוד לזה שיזכה לחיי העולם הבא, וכן כיצד בקשו "ונזכה לחיי עולם הבא", שהרי נאמר במסכת אבות "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס..." (אבות א, ג)
מסביר האדמו"ר: "אבל בכל חיי רבי אליעזר היו הם התלמידים, ולמדו ממנו גם אורחות חיים כתלמידים מרבם, אבל כשהגיע עת פטירתו, ידעו שיצטרכו הם עתה להעשות מנהיגי הדור, לכן שאלוהו איך ילמדו לאחרים, ואיך יחנכו אותם המתחילים שמצבם נמוך וגם עוד עבודתם לקבל פרס. לכן אמר להם דברים שלפי שכלנו הפשוט נראה בהם גם דברים פשוטים למתחילים..."
מכאן למדים אנו, כי אכן לימוד התורה הוא חשוב אך לא דיי בכך, יש ללמד ולחנך כל אחד עפ"י שכלו ולהעלותו מנקודת המוצא שלו כפי הנאמר: חנוך לנער עפ"י דרכו.."
בהמשך הפרשה אומר ה' אל משה: "קח לך את יהושוע בן נון, אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו." (במדבר כ"ז, י"ח).
ופירש רש"י: "כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". ז"א כפי שביקש משה רבנו, מנהיג שידע להתנהל לפי כל אחד ואחד לכוונו לתפקידו הנכון ולהתייחס אליו ביחס הנכון לפי נטיותיו, תבונתו ואישיותו שלו.
רבי נחמן בסיפורו "מעשה מבעל תפילה", מדבר על תכונות המנהיג ואומר: "גם היה עניין הבעל תפלה הנ"ל, שהיה יכול להספיק לכל אחד ואחד מה שצריך, ואם היה מבין באחד מאנשיו, שלפי מוחו הוא צריך לעבודת השם, שיהא הולך מלובש במלבושי זהב, (שקורין "גילדין גישטיקט"), היה מספיק לו. וכן להפך, שלפעמים נתקרב אליו איזה עשיר, והיה מוציאו מן הישוב כנ"ל, והיה מבין שזה העשיר צריך לילך בבגדים קרועים ונבזים היה מנהיגו כך. הכל כפי שהיה יודע צרך הספקת כל אחד ואחד, היה מספיק לו".
כל אחד מאיתנו הינו מנהיג, יש מי שמנהיג את עצמו, ויש שמנהיג אחרים בעבודתו וכמובן לכל אחד מאיתנו ההורים, המחנכים, מוטלת האחריות להנהיג הילדים, התלמידים ולדאוג שיהיה לכל אחד, את שמספיק! (את מה שמספיק לו/לה)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת בלק
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ: לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי-אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר" (במדבר כב, ה-ו)
בפרשה זו שולח בלק בן ציפור שליחים לבלעם, כדי שיעזור לו במאבק מול עם ישראל. הוא מבין כי כוחם של ישראל אינו גשמי, כי אם רוחני. על כן מבקש הוא מבלעם שיקלל את העם.
נאמר במשנה: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים, הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - תלמידיו של בלעם הרשע". (פרקי אבות, פרק חמישי, משנה י"ט)
רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן רפ"ב אומר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, ע"י זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהילים ל"ז י')..., כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או דבר טוב מימיו, וע"י זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, ע"י זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה ע"י, זהו "ועוד מעט ואין רשע", ע"י שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, ע"י זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי ע"י שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, ע"י זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן:"

בפרשה אנו רואים כי למרות רצונם של בלק ובלעם לקלל יצא בלעם מברך.
את הסיבה נותן לנו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא".(כב, י"ב)
ואנו? אנו בניו ובנותיו של אברהם - וברוכים אנו, על כן עלינו להביט ביתר שאת בעין טובה, הן על עצמנו והן על אחרים.

שנזכה!
שבת שלום
עדי'ה
 ממתק לפרשת חוקת
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל". (יט,א,ב)
אומר רש"י: "למה נקטה התורה בלשון חוקה ולא מצוה? לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר - מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה".
ז"א: היות והשטן, יצר הרע שנמצא בכל אדם, הוא שואל את האדם: מה הטעם במצוה? האדם צריך לענות – זה חוק.
כך הקב"ה גזר, וכך אני מקיים - לפי מצוות המלך, לכן תפסה התורה את הלשון - חוקה.
לסיכום: לא רק לאומות העולם צריכים אנו לתת תשובה זו כי אם לנו – עצמנו, ליצר הרע שבתוכנו. רבי נחמן מדבר על כך רבות בתורותיו ובסיפוריו , עבודת ה' צריכה להיות בתמימות "תמים תהיה עם ה'..", לא צריך לחקור ו"לנבור" או בלשון ימינו "לחפור"... אלא לדעת כי כל דבר ועניין מאת ה' הוא, לא צריך לחפש הסברים מדעיים ו"הגיוניים" לקיים המצוות האמונה היא מעל השכל. אומנם נטע בנו ה' חוכמה בינה ודעת, אך המטרה היא להשתמש בה לטוב, לתועלת, ולא להתחכמות שעלולה להוביל אותנו ח"ו לאיבוד הדעת.




שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת קורח
נאמר בפרשה: "ויאמר משה אל אהרון: "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף". ויקח אהרון כאשר דיבר משה, וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה." וישב אהרון אל משה אל פתח אהל מועד, והמגפה נעצרה." (במדבר יז.)
כאשר הקטורת היא עפ"י ה', אש קודש היא.
קורח ואנשיו צדיקים היו, אך הקנאה הסיתה את דעתם, והקטורת שלהם לא עפ"י ה' הייתה ...
בתוך כל אחד מאיתנו בוערת "אש", מטרת העל שלנו להבעיר את אש האהבה בינינו לבין הבורא ובינינו לבין עצמנו, עצמנו- כל אחד בתוכו, עצמנו- בין אדם לחברו. וכשהאש בוערת במינון הנכון ובמקום נכון, יוצרת היא חיבור וחום. אך כאשר ח"ו בוערת האש מהמקום הלא נכון, אנו מאבדים את השליטה עליה וח"ו יכולה לשרוף היא ולכלות כל חלקה טובה.
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת שלח לך
כאשר חוזרים המרגלים ומספרים לעם את אשר ראו בארץ ישראל נאמר: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר יג', ל)
שואל על כך האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד (אש קודש, פרשת שלח עמ' צ"ח)
"..ולמה לא התווכח כלב עמהם לסתור את שכלם ודברי טעמיהם, רק סתם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". ומסביר:"אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע יאמין בה' שיושיעו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה ח"ו שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו יאמין בה' שיושיעו ויתחזק באמונתו ובטחונו.
ואדרבה בשעה זו טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל ומבוא כל דרך הטבע, כי כיון שעפ"י פשוט לא ימצא, אז ח"ו תוכל אמונתו ע"י זה להפגם ופגם באמונתו ובחונו בה' יכול לעצור את ישועתו ח"ו. רק צריך לאמר את הכל אמת, ש"עז העם היושב בה", כנים הדברים ש"הערים בצורות גדולות מאוד", ומכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו, "עלה נעלה וירשנו אותה" בלא שכל ובלא סברה, ואמונה ובטחון כזה בד' מקרב את ישועתו."
לסיכום: גם בעתות קושי ומשבר, גם שלכאורה עפ"י השכל הישר אין פיתרון "טבעי", אל לנו להתייאש כי אם להאמין שהכל מאיתו יתברך ואין עוד מלבדו, וב"ה בוא תבוא- "ישועת ה' כהרף עין".
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת בהעלותך
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת."
הסביר הרב מרדכי אליהו זצ"ל: כי חז"ל אומרים שהמנורה היתה מורידה שפע של חכמה, ושפע של בינה ותורה לעם ישראל. ואמר הקב"ה לאהרון הכהן: כשאתה מדליק את המנורה אתה מוריד שפע חכמה, שפע טהרה, לעם ישראל וזו החשיבות והמעלה.
ומה עניין בהעלותך? מדוע להעלות?
"וזה בחינת בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי הנשמה קרויה נר כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ועיקר שורש הנשמה הוא בחינת רצון. ועל כן נקראת נפש לשון רצון. ועל כן נקראת נר כי תוקף הרצון הוא כמו נר דולק בבחינת כי עזה כמות אהבה וכו' שהוא תוקף הרצון והאהבה וההשתוקקות להשם יתברך ומבאר שם רשפיה רשפי אש שלהבת י'ה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. כי תוקף האהבה והרצון להשם יתברך בוער כמו רשפי אש שלהבת י'ה שממנו נדלקין כל הנרות הקדושות" (ליקוטי הלכות אורח חיים הלכות ברכות השחר ה אות מ"ד)
כמו כן, ניתן לקשר את שבעת הנרות אותן יש להעלות לשבעת הפתחים שיש לאדם בראשו -כדברי רבי נחמן: "הן הן שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, כִּי פֶּה וּתְרֵין נֻקְבָּא חֹטְמָא וּתְרֵין עַיְנִין וּתְרֵין אֻדְנִין הֵם בְּחִינַת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כ"א).
ז"א ל"שבעה פלאי עולם"- 2 עיניים, 2 אוזניים, 2 נחירי האף, והפה... אותם עלינו להעלות... ולהשתמש בהם בקדושה.
שבת שלום




עדי'ה

ממתק לפרשת נש۬א
"ואיש את קדשיו יהיו אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה-י)
"מה עניין זה לפרשת גזל? ברם, אנשים שוטים סבורים כי הממון המונח בקופתם שלהם הוא, ואילו הממון שהם נותנים אינו עוד שלהם, ועל כן שואפים הם למלא את אוצרותיהם בממון זרים. ואולם, באמת הדברים הפוכים. דוקא הממון הניתן למטרות קדושות- "איש את קדשיו" – והניתן לכהנים ולתלמידי חכמים- "אשר יתן לכהן"- הוא הוא אשר נשאר קנינו של האדם לצמיתות- "לו יהיה" – ואילו זה שהוא צובר בקופתו, ומכל שכן ממון של זרים, אינו שלו כלל ועיקר. תוך הרף עין עלול כל הונו להינדף כעשן"...(בינה לעיתים)
בסיפור "מעשה מבעל תפילה",
מדבר רבי נחמן על שלושה זוגות של מלאכים,
מסביר ה"רמזי אמונה"- מרמז כי לממון ג' שמות..."
ממון= אותיות ממנו, שהכל מבורא עולם והממון רק אמצעי.
כסף= לשון כיסופין, כי על ידו האדם יכול להשיג מה שליבו חפץ.
(יש לשים לב לכסוף לדבר הנכון)
דמים= שהדם מחיה את האדם,
וכן הדמים מתחלפים כמו הכסף שמתחלף אצל האדם. (דם יכול להיות גם ח"ו שלילי)
כמו כן יש עוד 2 שמות לממון:
זוזי (בארמית )= על כי שזז מיד ליד.
מעות= שמעוות לבני אדם את החשיבה הנכונה ועלול לשכוח לאל עולם.
 "מה אשיב לך והכל שלך.."
כי "איזהו עשיר? השמח בחלקו"
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת במדבר
"ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות" (ב, י"ז)
מכיוון שהתורה מונחת בארון שבאהל מועד, צריך האהל מועד להיות תמיד "בתוך" המחנות, באמצע, לא קרוב ביותר לאחד ולא רחוק ביתור מהשני, כמו שהבימה באמצע בית הכנסת. וכמו שעץ החיים היה נטוע "התוך הגן" וכתרגומו "במציעת גינתא", גם התורה, היא עץ חיים והכל צריכים להתרכז מסביבה והיא "בתוך", ואיתא כמאן דאמר כעין תיבה היו מהלכים. ויען כי תוצאות חיים מהלב, לכן מקומו באמצע הגוף ושולח הדם, הוא הנפש, לכל אברי הגוף בשוה, וכולם יונקים ממנו, ומכל משמר נצור לבך. (חפץ חיים על התורה, מתוך הספר: "ביאורי החפץ חיים על התורה")
מכאן שעל הדבר היקר יותר יש לשמור שיהיה מוגן ומוקף בהגנות, רבי נחמן מספר על בת מלך שאבדה ונלקחה להר של זהב ומבצר של מרגליות והפירוש הינו: בת המלך הינה הנשמה, כידוע הנשמה היא החלק הכי חשוב לאדם... ואותה יש לשמור ב"הר של זהב ומבצר של מרגליות", זאת אומרת הדבר היקר ביותר בעולמנו הינו שולי לעומת אותה "בת מלך" קרי נשמתנו.
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת בחוקותי
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו"
(כו-ג)
"כל אדם ואדם נברא לשם מילוי תפקיד מיוחד, לתקן את אשר לא יוכלו לתקן אחרים. אף על פי כן צריך כל אחד לבטל את עבודתו שלו בפני כלל ישראל. בלי ביטול בפני הכלל לא יוכל הפרט למלא גם את משימותיו המיוחדות לו, כפי ששנינו במשנה: " אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני" (אבות פ"ו י"ד)- מה שמוטל עלי לעשות לא יוכל אחר לעשות, אבל כשאני לעצמי בלי הכלל לא אוכל לעשות מאומה. זוהי הכוונה שבמדרש: "בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך"- מחשב הייתי כיצד למלא את משימותיי המיוחדות- "והיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות"- הרגלים הוליכוני אל כלל ישראל, לכינוסם של ישראל, שכן אילולא כן לא הייתי יכול למלא גם את משימותיי אני"...
(בעל חידושי הרי"ם)
"על כן באהבת עמנו וארצנו
אנו חייבים להתחזק ביותר
לייסד החינוך הישראלי הטבעי
על יסוד כזה שנהיה בטוחים שהילד
היהודי יהיה על ידו
כשיגדל איש יהודי שלם טוב לעצמו
גם טוב לעמו ונאמן לארצו
באמונת אמת
הכלל
טוב עם אלוקים ואדם"
(הרב קוק עין איה שבת לד ריד)
 שבת שלום
ממתק לפרשת בהר
"ולא תונו איש את עמיתו" (כ"ה, י"ז)
"כתוב: 'ולא תונו איש את עמיתו', כידוע כל "את" בא לרבות, מה אפוא מרבה "את" זה. שאסור לאדם להונות את עצמו". (החפץ חיים חייו ופועלו חלק ג)
בחיינו לפעמים "קל" לנו יותר להשלות את עצמו בעניין זה או אחר, לא תמיד אנו מעוניינים או מרגישים מסוגלים לשנות הרגל או להתנהל בצורה אחרת. יותר פשוט להמשיך באותה דרך, גם אם בתוך תוכנו ברור לנו כי היא לא נכונה או לא טובה לנו. מפסוק זה מלמד אותנו "החפץ חיים" כי אסור לנו להונות לא רק את החבר, אלא גם את עצמנו.
(להרחבה בנושא הונאה עצמית מומלץ לקרא בספר- "מכתב מאליהו", הרב אליהו דסלר בעניין מהות הבחירה)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת אמור
"אמור אל הכהנים ואמרת אליהם"...
"אמור אל הכהנים כו' ואמרת אליהם כו' יש לפרש על כפל לשון אמור ואמרת... או יאמר כו' ואמרת אליהם פירש רש"י ז"ל אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים יש לומר כוונת רש"י ז"ל להזהיר גדולים דהיינו צדיקים: גדולים על הקטנים רוצה לומר על עבירות קטנים שאדם דש בעקבו:" (נעם אלימלך, פרשת אמור)
מביא הנעם אלימלך את דברי רש"י המסביר את כפילות הלשון-"אמור ואמרת"... מזהיר הקב"ה את ה"גדולים"- הצדיקים, על ה"קטנים"- זאת אומרת המצוות ה"קטנות" שאדם דש בעקביו.
מעניין זה יש ללמוד שאם מזהיר הקב"ה את הגדולים על כך, ק"ו אנו הקטנים צריכים לשים לב לכך. פעמים רבות ישנן מצוות "קטנות" ו"קלות" לכאורה, שאנו מזלזלים בהן, על כך מזהיר הקב"ה – שהרי גם מה שלנו נראה קטן ושולי, יש בו אור וקדושה גדולה המשפיעה על העולם ועלינו, וגם אם אין אנו מבינים את משמעותה אין זה אומר שניתן "לדלג" עליה. כך גם בחיי היום יום, אנו צריכים לשים לב לדברים "הקטנים", לפרטים, שפעמים נראים לנו "שוליים" כי דווקא אלו, פעמים יכולים להביא אותנו להחלטה הנכונה ולמקום טוב יותר.
שבת שלום
ממתק לפרשת קדושים
מובא בשם הבעל שם טוב :"ואהבת לרעך כמוך", אומר הקב"ה: "אם אתה אוהב את "רעך" ממש "כמוך" ואתה מרגיש שאתה איתו באותה מדרגה ולא שאתה גבוה ממנו במידות או במעלות, אז משני יהודים (ייודי"ן) כאלה שביניהם אהבה תמימה והשוואה גמורה ביניהם, אני "י - י" זאת אומרת מתמלא שמו שם ה' משניהם יחדיו.
והנה חודש אייר שזה עתה החל, הינו גם כן חודש בו שמו של ה' מתמלא אייר- אומרים חז"ל ראשי תיבות כ'י א'ני י' (שם הויה) ר'ופאך. (י' – י')
על כן יש לנצל את ההזדמנות הבא לידינו – שהרי ידוע שהפרשה של אותו שבוע היא הסיפור והחדשות של השבוע שלנו ממש, וכן את התקופה המיוחדת בה זוכים אנו לרפואה השלמה. ויחדיו- ע"י אהבת חברים אמיתית, נוכל בעז"ה לזכות במהרה ל"שמח תשמח רעים אהובים"
שבת שלום
ממתק לפרשת אחרי מות
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל- הַכַּפֹּרֶת".(ויקרא ט"ז ב)
"דבר אל אהרן אחיך נראה לפרש דהתורה הקדושה מלמדת לאנשים המוכיחים לבני אדם שלא יוכיחו לאנשים לצים ורקנים אשר בודאי אין דבריהם נכנסים כלל באזניהם כמו שאמר הכתוב אל תוכח לץ רק לאנשים המקשיבים לקול תוכחה ומוסר ורוצים בתשובה אליהם יגיד ויורה דרכי התשובה וזהו דבר אל אהרן אחיך רוצה לומר שהוא אחיך ורוצה במעשים טובים ויקבל תוכחה ממך". (נעם אלימלך- פרשת אחרי מות)
ומכאן- כאשר אנו רוצים שיקשיבו לנו, כשאנו מעוניינים שאכן ילדינו, תלמידינו, או כל אדם אחר - יקבלו את דברינו, עלינו לעשות זאת בסבר פנים יפות ובנעם, כך שאכן יבינו כי בטובתם אנו מעוניינים- שאנו מבינים לליבם, ולא פחות חשוב עלינו לעשות זאת ברגעים "רגועים" שבהם אכן סביר שיקשיבו.
"לפי הדבור כן השפע.
אם הדבור הינו הכלי השפע הוא בשלמות בשלמות ובמלואה,
אזי יכולין לקבל בהם רוב שפע"
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ל"ד)
שבת שלום
ממתק לפרשה תזריע- מצורע
תזריע: מובא בספרים, שאותיות "נגע" בהיפוך סדר הן: "ענג"- מילה הקשורה עם שבת קודש, (וקראת לשבת ענג") : ואותיות "צרעת" בהיפוך סדר הן: "עצרת" – מילה הקשורה עם יום טוב ("עצרת תהיה לכם"). שבת ויום טוב הם איפה ההיפך של נגע – צרעת, שכן אם נגע- צרעת מסמל את ההסתר של האלוקות, את גסותו של עולם- הטבע המכסה על פנימיותו של הבריאה – הרי שבת ויום טוב הינם ההיפך המוחלט מזה, שהם פוקחים את עיני האדם ופותחים את לבו לראות ולחוש את יוצר- בראשית מתוך יצירתו"... (ספרים*)
מצורע: נאמר "בחובת הלבבות", כי בשעה שאדם מדבר לשון הרע על חברו נוטלים הימנו את מצוותיו וזוקפים אותן לזכותו של האדם המדובר: ומאידך מעבירים את חטאיו של זה לבעל לשון הרע. לפיכך אמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו"- רק החל מיום זה, בו הוא מיטהר וחוזר בתשובה, נשארת התורה שהוא לומד ברשותו והיא שייכת לו. אבל עד כה נזקפה כל תורתו לזכותו של האדם שעליו דיבר לשון הרע ולא היתה שלו"... (ארץ הצבי*)
אם כן עפ"י האמור לעיל, כדי שנוכל לחוש "מעין עולם הבא" – שאלו השבת והימים הטובים, בכל השנה...עלינו להסיר ה"נגע" ו"הצרעת" מעלינו ולהפכם לענג ועצרת, זאת נוכל ע"י שמירה על פינו כפי שנאמר:
"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"
שבת שלום
עדי'ה
*מתוך הספר מעינה של תורה
ממתק לפרשת שמיני
"ויבוא משה ואהרון אל אהל מועד" (ט, כ"ג)
"למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו את מעשה הקטורת" (רש"י), מדוע לא לימד משה לאהרון את מעשה הקטורת בתחילה, בעת שלימדו את כל מעשי הקרבנות? ברם, הדברים מכוונים כאן ללימוד אחר. שהרי בעטיה של הקטורת נגרם מותם של נדב ואביהו, וכפי שמסופר בתורה קבל אהרון את המאורע המעציב הזה בשלוות נפש מופלאה- "וידום אהרון" – כדרכם של הצדיקים, שמברכים ומהללים גם על הרעה. את הלימוד הזה, שיוכל לברך ולהודות לה' יתברך גם על הרעה ולקבל ייסורים בשמחה ובאהבה, לימד עתה משה רבינו לאהרון הכהן. .." (אמרי שפר- מתוך מעינה של תורה ג)
אם כן, השתיקה הינה מול הקב"ה- שתיקת אהרון הנה מול ה' יתברך – פעמים הנכון ביותר לעשות ברגעים קשים הוא דווקא לשתוק.
אין זה אומר שאהרון לא בכה על בניו ואין זה אומר שברגעים קשים של האדם אינו צריך לעשות, אלא מול הבורא- יש את השתיקה, אותה שתיקה שמעבר למילים...
וממנה יש לקבל את העוצמה ולהמשיך לפעול עוד... ולעשות טוב ביתר שאת.
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת צו
"וידבר כו' צו את בני ישראל"... פרש"י אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים ונ"ל ע"פ הרמז דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון אזי הרי הוא חסר הגוף שאין לו גוף שהוא כמו כים ונרתק להנשמה וזה שרמז רש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל: זאת תורת העולה כו' פירוש הכתוב מלמד אותנו דרכי השם יתברך, זאת היא השכינה שנקרא זאת כידוע,ואמר הכתוב זאת תורת העולה רוצה לומר אם לימוד התורה היא לשם זאת דהיינו לשמה להעלות לעשות נחת רוח ליוצרו, העולה פירוש התורה הזאת עולה לפניו יתברך שמו". (נעם אלימלך, צו)
מהי מידת הזריזות? נוטים אנו לתרגם את עניין הזריזות למהירות, חיפזון... את המילה חיפזון מכירים אנו מיציאת מצרים ופירושה - מהירות, ה' מבקש מהם לצאת ממצרים ומהר, לא להתעכב ולו רגע אחד מיותר.
אך למעשה המילה זריזות באה לתאר מצב אחר של התנהלות.
מסביר זאת הרב דוד אביחיל בספרו "תיקון המידות" במילים אלו: "זריזות- עניינה מיצוי וניצול נכון של כל רגע ורגע ללא כל חיפזון ובהלה, תוך השתדלות לבצע בזמן הראשון המתאים והאפשרי"...
הזריזות- עניינה לחיות כל רגע באופן מלא: לעשות כל דבר בזמן הנכון לו: ניצול מושלם של הזמן".
למדים אנו כי זריזות הינה ניהול זמן נכון, ואולי יהיה נכון יותר לומר- הקצאת זמן נכון ומתאים לכל דבר ועניין.
רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל בדבריו, מחבר את מידת הזריזות למידות הטובות, ולעומת זאת את מידת העצלות לחוסר רצון. אם כן עלינו לעשות את ההשתדלות להתקדם בכל דבר ועניין, ולהוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות שנתן לנו הבורא בכלים שקבלנו. את זאת נוכל לעשות על ידי רצון אמיתי ל"עבוד" - עבודת המידות ויישוב הדעת, כלומר לשמור תמיד על איזון נכון שבין החומר לרוח, בין הגוף לנשמה. ובע"ה על ידי כך נעשה נחת רוח ליוצרנו ויעלו תפילתנו ומעשינו מעלה מעלה לכבודו יתברך.
" המדות הן הכנה לקבלת התורה, הן שמכשירות אותנו לקבלת התורה.
המדות הן ירושה לנו מהאבות. משה רבנו, הוא נכד של אברהם אבינו.
יסודו של אברהם אבינו: אהבה...
מן האהבה הזאת נמשכת הכנסת אורחים, גמילות חסדים ועוד".
( הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל- מתוך "הוא היה אומר")
ממתק לפרשת ויקרא
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה...'' (ויקרא א', ב)
'מה שהאדם מקריב מגופו – שיש לו הכנעה ולב נשבר – הוא הוא הקרבן האמיתי. אם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין השם יתברך חפץ בו (''אין חפץ בכסילים'')'.
'אדם כי יקריב מכם '' – אם המקריב הוא ממנו, מן ה-''אני'' שלו - אזי הרי זה ''קרבן לה'''. (ספורני)
מובא בליקוטי הלכות "אורח חיים" -הלכות ציצית י"ג: "וזה בחינת הקרבנות. כי עיקר בחינת המקום הוא מחמת חסרון הדעת. וכל מי שיש לו דעה ביותר הוא סמוך ביותר לבחינת למעלה מן המקום... וזה בחינת הקרבן בהמה שמקריבין בבית המקדש שעל ידי זה מעלין את הבהמה שהיא העדר הדעת בחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום למקומו של עולם להשם יתברך וזה עיקר התיקון וכנ"ל, כי עיקר בחינת הקרבן להעלות מבחינת בהמה לבחינת אדם בבחינת אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו', כמובא במקום אחר, דהיינו להעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום שם נמתק ונתכפר הכל כנ"ל.
אם כן, עיקר הקרבת הקורבן הינו המודעות של האדם ורצונו האמיתי להתקדם ולהתקרב לבורא עולם. לשם כך, עלינו מוטלת האחריות לרתום את החלק "הבהמי" שבנו, לצד הקדושה, ובעברית פשוטה- לקדש את החול, ה"קורבן" האמיתי הוא כאשר אנו מוסיפים ומעלים בקדושה, כל אחד עפ"י הכלים שנתן לו הקב"ה, מתוך רצון ומתוך אמונה תמימה.
כפי שמבקש דוד המלך ע"ה
"לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי"
(תהילים נ"א, י"ב)
ממתק לפרשת ויקהל- פקודי
ויקהל
"ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'" (לה, כ"א)
התורה מספרת זאת בתור פלא, שבין כל בני ישראל לא נמצא אף איש אחד, אשר היה במחשבתו או ברצונו לתת ולבסוף לא הוציא את מחשבתו לפועל. הכתוב אומר איפה: 'כל איש אשר נשאו לבו...' – הם הוציאו את מחשבתם מן הכוח אל הפועל. ואכן, פלא עצום הוא שלא כמנהג העולם, בו מרובים האנשים המואילים לגלות רצון טוב אך אינם מגיעים לכלל מעשה..." (החיד"א)
פיקודי
"וירא משה את-כל-המלאכה, והנה עשו אותה--כאשר ציווה ה', כן עשו; ויברך אותם, משה".
(ל"ט, מג)
"וירא משה"- מה ראה? משה ראה את המלאכים שנבראו מן המצווה שקיימו ישראל בהביאם את נדבותיהם למשכן- (העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד), והנה הם בעלי שלימות ומדרגה גבוהה ביותר, והבין מזה שהמצווה נעשתה באמת ובתמים- "כאשר צווה ה'"- מתוך מחשבה טהורה וקדושה ביותר, ולכן ברך אותם. (ברכת שמיים)

********
רואים אנו, עד כמה חשובה המחשבה הטהורה, אותה מחשבה שאכן רצוננו לממשה...
יודעים אנו כי מחשבה קודמת למעשה ופעמים אנו אכן רוצים ומתכננים אך לא טורחים מספיק להוציא מהכוח אל הפועל את אותה מחשבה טובה שבאמת רצינו...אבל...
וישנם פעמים שנוהגים אנו - "אחד בפה ואחד בלב"...
נלמד מפסוקים אלו להשתדל קצת יותר להשגיח את המחשבה שתהה טובה וחיובית.
ואומנם: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" ובכל זאת עלינו לעשות עוד טיפה השתדלות לפעול גם בהתאם לאותה כוונה טובה...
בהצלחה!
"המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה...
והוא ממש כסוס שפונה מן הדרך וסר לדרך
אחר שתופסין אותו ברסנו ומחזירין אותו בעל כרחו
אל הדרך הישר"
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, נ)
ממתק לפרשת כי תשא
"ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך..." (ל"ג י"ג)
"אמר לפניו משה רבנו באומרו-"הודיעני נא את דרכיך": ריבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו, יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו"? (ברכות)/
אומר על כך בעל החפץ חיים זצ"ל: דומה הדבר לאורח שמגיע לבית כנסת ורואה כי הגבאי מחלק עליות ושואל: "מדוע קראת לזה מן הדרום והרי יש נכבדים ממנו במזרח? השיב לו פיקח אחד- "אתה בא לשבת אחת ורוצה לדעת סדר העליות? אילו היית כאן מתחילה היית מבין מדוע כך סידר הגבאי".
כך גם אנו, באנו לעולם לזמן מועט ואיננו מבינים את הסדר שסידר הקב"ה, ועל כן עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לפעול ולהגיע ליעדנו ויחד עם זאת להבין שלא כל דבר אנו מבינים ולהאמין שכל מה שעושה ה' לטוב עושה.
"כי זה כלל גדול
שצריכין לידע שאין יודעים כלל.
כי "אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל
כולא חד"
וכמו שאי אפשר להשיג אותו יתברך
כי לית מחשבה תפיסא בה כלל..."
(רבי נתן)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת תצוה וזכור תצוה
"ויקחו אליך שמן זית זך" (כז, כ') "פעולתו של משה רבנו היתה תדיר, לפרסם בפני העולם כולו את קדושתו של עם ישראל, ולמען יראו הכל כי השכינה שורה בישראל... על זה שהשכינה שורה בישראל העידה במיוחד המנורה, בכך שהנר המערבי היה דולק יממה שלמה, אף על פי שהיתה לו כמות שמן שווה לשאר הנרות, כפי שאמרו חכמינו: עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כ"ב), לפיכך אמר ה' יתברך למשה: "ויקחו אליך"- לקיחת השמן למנורה נוגעת אליך במיוחד, היא תביא תועלת, שכן על ידי המנורה תתגשם שאיפתך, שהעולם כולו יראה כי השכינה שורה בישראל..." (אבני אזל)
זכור: "אמרו חז"ל זכור בפה כי בכח הפה שניתן לבנ"י יכולין למחות זכר עמלק והוא בכח התורה. לכן תקנו לקרוא פרשת זכור בשבת שיש בו קריאת התורה שמתגלה כח התורה בשבת. דהנה כתיב אשר קרך בדרך דבאמת עיקר שבחן של בנ"י כשיצאו ממצרים שנמשכו אחר הקב"ה כמו שנאמר: 'זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' ". ("שפת אמת", שמות, זכור תרנ"ג)
לסיכום: ידוע כי האויבים מנסים בכל דרך להשכיח תורת ה' מעמו, יש שניסו בכוח ויש שניסו בדרכי "שלום", ובכל מקרה רצונם אחד הוא- להעלים את עם ישראל. המילה - עמלק = ספק בגימטריא. ומכאן - כדי שנוכל להמשיך ולהתפרסם בעולם כעם קדוש- עם בו שוכנת השכינה, כפי שפעל משה רבנו ולהיות "אור לגויים", עלינו להסיר הספק מליבנו, להזכיר שוב ושוב לעצמנו כי מלך מלכי המלכים הקב"ה בחר בנו לו לעם- עם סגולה. ועל כן נתן לנו את תורתו, וזהו עיקר כוחנו- "הפה" – כוח האמונה, התורה והתפילה.
"חדלו עוד מלהיות עניים!
שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם"
(רבי נחמן סיפורי מעשיות) 
שבת שלום 
עדי'ה
ממתק לפרשת תרומה
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח)
"מצינו במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה "ועשו לי מקדש", נזדעזע משה, איך יכול אדם לעשות בית לשמו של הקב"ה, השיב לו הקב"ה- לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם. וכן בשעה שביקש הקב"ה שיתנו נדבות כסף וזהב שלך הוא שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה", והשיב לו- לא לפי כוחי אלא לפי כוחן, ואמר "זה יתנו", מחצית השקל שהוא עשרה גרה שהוא מטבע קטנה. כללו של דבר, כל אדם מחויב לחזק את עצמו בכל מה שיש בכוחו, וכדכתיב בקהלת: "כל אדר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", דייקא ר"ל לפי כוחך..." (מתוך: הספר, ביאורי החפץ חיים על התורה, ר' ישראל ברונשטיין)
למדים אנו מעניין זה כי כל אדם צריך לתת ולפעול על-פי הכוחות שנתן לו ה', המשכן אותו אנו מצווים לעשות לכבודו של הקב"ה, אינו רק בית המקדש עליו אנו מתפללים כ- 2000 שנה, כי אם כל אחד ואחת מאיתנו, צריך לבנות את "בית המקדש" שלו, זאת אומרת-לפנות מקום לקב"ה בליבו...
כפי שמסביר רבי נחמן – למילים "וליבי חלל בקרבי", עלי לפנות חלל- מקום בליבי שבו אוכל להכניס את ה' יתברך לתוכי... וכן נכון הדבר- בביתנו ובסביבתנו- עלינו לבנות "בית מקדש", בו תשרה השכינה בכל מעשה ידינו ובכל תחום בחיינו. 
שנזכה! 
שבת שלום 
עדי'ה
ממתק לפרשת משפטים
"אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ--וְנִקָּה הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא".(משפטים כ"א, י"ט)
רש"י: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". "לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו, באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר נתייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול עוד לחיות. נענה הצדיק ואמר: "התורה נתנה לרופאים רשות רק לרפאות אבל לא לייאש את החיים. לכך, אין להם כל זכות, שכן לא קבלו רשות על כך". פעמים רבות נראה לנו כי טיפול בסימפטום יפתור לנו את כל הבעיות, מחפשים אנו "פתרונות פלא" לכל בעיה ועניין- לאו דווקא רפואי... הרופא הינו כמשל לאותו יועץ שאנו פונים לעזרתו, יכול להיות זה חבר, איש מקצוע – לא חשוב זכרו לכל אדם (וגם לנו) – אין רשות לייאש את השני!!! (וגם לא את עצמנו) תפקידנו בכל עת להועיל, לעודד, לעזור לנו, לאחרים לקרובים ולרחוקים, כי נתנה לנו הרשות "לרפא" – אך לא ניתנה לנו הרשות לייאש!
כפי שאומרים: "אל תאמר לה' כמה גדול הניסיון שלך, תאמר לניסיון שלך כמה גדול ה'" 
"כי אין ייאוש בעולם כלל" 
(רבי נחמן מברסלב)
שבת שלום
ממתק לפרשת יתרו
"כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך" (שמות כ, י"א)
"דִברה זו דִברה ה' שקולה כנגד חמישה חומשי תורה, כי בכל הדברות הקודמות כאשר שמעו אותם אומות העולם היו מהרהרים ואומרים אינו מצווה אלא לכבודו, אבל כששמעו את מאמר הנכבד הזה אזי למפרע נסתמה טענתם גם על הקודמות. גדול כִּבוד אב ואם שהכתוב השוה את כבודם לכבודו יתברך, וראוי לכל בן משכיל להתאוות אשר אבותיו הוריו יצווהו דבר, כדי לעשות ולקיים מצווה רבה דאוריתא אשר מתן שכרה בצידה, אריכות ימים ושנים גם בעולם הזה וגם בעולם שכולו ארוך ומנוחה לחיי עולם הבא, שנאמר למען יאריכון ימיך. לכאורה נראית תשלום שכר זה של אריכות ימים עבור מצווה זו בלבד, אבל הרי ידוע כי כל מצוות התורה יש בהם שכר אריכות ימים ושנים, כמו שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך, או כי היא חייכם, או ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום, אם כן מאי שנא מצווה זו אשר דווקא עליה נתפרש תשלום שכרה באריכות ימים? נראה לפי עניות דעתי כיוון שיש שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואימו נותנים את הגוף והקב"ה נותן את הנשמה, כידוע, אם כן כיוון שהוא מקיים מצוות כבוד אב ואם נותני הגוף, גם הקב"ה נתן שכרו כמידתו כוח וחיות להמשך קיום הגוף שמקומו בעולם הזה היינו למען יאריכון ימיך." (מתוך: הספר 'אהבת חיים' פרשת יתרו עמ' 163-164 חיבר ח' מנחם מנשה)
אם כן עלינו לכבד הורים מעצם היותם שותפים לבורא עולם, אך האם אנו צריכים לקיים מצווה זו "רק" בגלל ציווי?
מובא בשם הרב חיים שמואלביץ זצ"ל שסיפר, כי אביו היה נוהג להתבונן ולמצוא מעלה מיוחדת בסבו, שהיה מצוין בה יותר מכל אדם. מכך הבין כי עיקר מצוות כיבוד אב ואם, הוא לכבדם כבוד אמיתי. וכדי שנוכל לכבד את ההורים (וכן כל אדם אחר), עלינו לחפש למצוא בכל אחד מעלה מיוחדת רק לו וכך יהיה נכבד בעיניו, ונוכל לכבדו כבוד אמת ובשלמות. זאת אומרת על כל אחד ואחת לכבד את אביו ואימו לא "למרות" מי שהם אלא- בזכות מעלתם המיוחדת להם...
 "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה, 
מה שאין בחברו" 
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, לד'-)
שבת שלום
ממתק לפרשת בשלח
 "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (שמות ט"ז ח')
"והיה" אומרים חכמינו- זו לשון שמחה. השמחה שאדם שמח בערב שבת לקבל את פני שבת המלכה- היא גופה הינה ההכנה לשבת (חידושי הרי"ם). חז"ל ייחסו חשיבות רבה להכנות לקראת השבת, וראיה לכך הביאו מהפסוק "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו"(שמות טז ה), ואף ידועה האמרה: "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת".
מה עניין השמחה לשבת? ניתן לבאר כך: טורח האדם כל השבוע ופעמים נראה לו כי ימות החול הם העיקר, ואלו השבת הינה רק יום חופש... לנוח... אך חז"ל מסבירים לנו כי הפוך העניין: השבת - היא החשובה. ביום זה מקבלים אנו כוחות וקדושה לשאר ימות השבוע, ולכן ההכנה עליה מדברים חז"ל, אינה רק הכנה גשמית כי אם הכנה רוחנית, נפשית.
מה ניתן ללמוד מעניין זה? ההכנה נכונה בכל עניין בחיינו ולא רק לשבת. כדי להצליח במשימות שהצבנו לעצמנו עלינו להתכונן, כדי להצליח בחזון, במטרה, בלימוד ובכל עניין עלינו להיות ערוכים. ובתפקידנו בתחום החינוך על אחת כמה וכמה, בו אנו אחראים לא רק על עצמנו, כי אם על תלמידנו. וזאת נוכל על ידי הכנה נכונה – נפשית, רוחנית וגשמית. ועל מנת שנוכל להפיק את מרב היכולות שבנו ובאחרים עלינו להגיע למצב של "והיה" קרי - מתוך שמחה, שמחה ועוד... שמחה! "מתוך שמחת הנפש אור ה' זורח" 
(הרב קוק) 
שבת שלום
ממתק לפרשת בא 
"וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ--כִּי חַג-ה', לָנוּ. (שמות ח', ט-י)
"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך כו', נראה לפרש דאיתה בגמרא בשמחת בית השואבה היו אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו דהינו: שהיו מתנהגים מיד בנערותם כשורה ולא היו מתביישים בזקנותם ממעשה נערותם שהיו גם כן בקדושה, אבל מי שאינו מתנהג בקדושה בנערותו אזי לעת זקנותו הוא מתבייש ממעשיו הקודמים... וזהו שאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו', כלומר: שלא יצטרך לסור מדרכו הקודם ויוכל לילך בעקבות נעוריו, כמו שהיה מתנהג עד עתה ובקל יכול לעבוד השם יתברך ברוך הוא. וזהו "בנעורינו ובזקנינו נלך" רצה לומר שנתנהג ונלך בקדושה הן בנעורינו והן בזקנינו בבנינו ובבנותינו נלך היינו שנדריך אותם בקדושה... כי חג ה' לנו רוצה לומר- אש בוער בנו לעבודתו יתברך..." (נעם אלימלך פרשת בא עמ' 138)
פירושים שונים נתנו למשפט: "חנוך לנער עפ"י דרכו"- המתייחסים לנער עצמו. כאן מביא רבי אלימלך זצ"ל פירוש המתייחס לכל אחד, לא רק לאלו שאנו אמונים על חינוכם כי אם בראש ובראשונה לעצמנו, אותו נער הינו לא אחר מאשר "אני" – כל אחד מאיתנו. אם נדע לחנך עצמנו בדרך ה', כי אז נוכל להדריך גם את ילדינו לילך בדרכו (אכן בסופו של דבר הם אלו שיחליטו מהי דרכם, אך אין דומה למידה מאדם המשמש דוגמא לאותו אדם המלמד בעל כורחו משהו שאינו מאמין בו)
כי חג הוא לנו – כאשר אש האמונה בוערת באדם קל לו יותר "להדביק" אחרים באותה התלהבות...
שנזכה!
"ישנם הרבה דרכים בחינוך
וצריכים להתאמצות רבה
וסיעתא דשמייא
כדי לכוון את דרך האמת"
(הרב קוק -מאמרי הראיה ע' 390)
ממתק לפרשת וארא
"וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּק-ל שׁ-דָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". (שמות ו, ב')
רש"י מפרש פסוק זה: "וארא" - אל האבות.
נשאלת השאלה: כלום לא ידענו, שאברהם יצחק ויעקב קרויים אבות, מה איפה מוסיף לנו רש"י בדבריו כאן?
הסביר עניין זה הצדיק, רבי מאיר מפרימישלן: "רש"י הקדוש מתכוון להדגיש בפנינו, שהקב"ה לא נראה ליצחק משום שהוא בנו של אברהם, והתגלותו ליעקב לא באה משום שהוא נכדו של אברהם: אלא "וארא אל האבות" – כל אחד מהם הוא "אב" לעצמו ומכוח זכותו ומעמדו שלו זכה לדבר עם השכינה".
בעניין זה מספרים חסידים: "פעם נזדמן רב צעיר אצל הצדיק רבי חיים מצאנז. שאל אותו רבי חיים: מי אתה? השיב האורח: הרני נכדו של אדמו"ר פלוני, ששמו יצא לפניו בכל המדינה. שיסע רבי חיים את דבריו ואמר: אני שאלתי אותך: "מי אתה?"  ולא ביקשתי לדעת מי היה סבא שלך..." (מתוך הספר פרפראות לתורה, מנחם בקר, שמות עמ' 26)
אכן ב"ה לנו כעם ישראל יש זכות אבות, אך יחד עם זאת כל אחד ואחת מאיתנו צריכים ללכת בשביל שלו/ה, לכל אחד יעוד משלו ותפקיד מיוחד רק לו... עלינו לשאול עצמנו מי אנחנו? מה תפקידנו? ובע"ה כאשר נלך בדרך האבות, יחד עם ה"אני הפנימי" שלנו נוכל לענות על השאלה: "מי אתה?"...
כפי שאמר רבי זושא מאניפולי:
"בעולם הבא לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, 
 ישאלו אותי למה לא היית זושא..."
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת שמות
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א)
מסביר "בעל חידושי הרי"ם" – (הרב יצחק מאיר רוטנברג אלתר): "לא נאמר "אשר באו" כי אם "הבאים" – כלומר, שהם באים תדיר: בכל העיתים ובכל הגלויות, כאשר בני ישראל נתונים בצרה ובמצוקה. באים אתם שמות השבטים הללו וזכותם עומדת להם להחזיק מעמד."
אם כן מה עניין סיום הפסוק בעבר? מסביר הנעם אלימלך (שמות עמ' קט"ז): "... את יעקב איש וביתו באו בעבר, לרמוז על אותן הסוברים שכבר שלמו בעבודה בלי שום חיסרון אליהם הגיע, שלא כן מדרגת האמת אלא להשגיח תמיד על שפלותו למען ינצל מגדלות ואז טוב להם וק"ל." על פסוק זה מתרץ רש"י: "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים".
ואומר ה"שפת אמת" (יהודה אריה ליב אלתר): "בני ישראל חייבים לדעת, כי השם יתברך אוהב אותם, וכשם שברא את הכוכבים על-מנת שיאירו בחשכת הלילה – כך ברא אותם על-מנת שיפיצו את אור האלוקים ויחדירוהו למקומות החשוכים והמושפלים ביותר".
ננסה לחבר את שלמדנו כעת... (מהסוף להתחלה..) מלמד אותנו ה"שפת אמת" שחייבים אנו להבין כי ה' אוהב אותנו ועיקר ייעודנו הוא להפיץ את אור האלוקים בכל מקום ואף למקומות החשוכים ביותר. לשם כך עלינו לזכור כי עבודת ה' הינה תמידית וכל עוד אנו כאן בעולם העשייה, הרי שטרם השלמנו את "העבודה"... כפי שמסביר זאת הנעם אלימלך. יחד עם זאת נזכור כי עימנו-אל ושליחיו – שמות השבטים הבאים תדיר, וזכותם-זכות אבות, עומדת לנו לעד.
ובכל זאת, מעבר לזכות אבות אף עלינו מוטלת חובת ההשתדלות.... וידוע כי עיקר כוחנו בפינו- בתפילה.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה..."
ואלה שמות בני ישראל הבאים -מצרימה"
סופי תיבות: תהִלים
(עפ"י הרה"צ מבנדין)
מרמז שבכל הצרות והמצוקות- זאת אומרת – מצרים.
יש לנו את ה-תהילים ובעז"ה בזכות התפילות ניוושע..

 *פירוש הרי"ם, שפת אמת, הרה"צ מבנדין- מתוך הספר- מעינה של תורה.

שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת ויחי
"ויברך את-יוסף, ויאמר: האלוקים אשר התהלכו אבותיי לפניו, אברהם ויצחק--האלוקים הרועה אותי, מעודי עד-היום הזה: המלאך הגואל אותי מכל-רע, יברך את-הנערים, וייקרא בהם שמי, ושם אבותיי אברהם ויצחק; וידגו לרוב, בקרב הארץ: וירא יוסף, כי-ישית אביו יד-ימינו על-ראש אפרים--וירע בעיניו; ויתמוך יד-אביו, להסיר אותה מעל ראש-אפרים--על-ראש מנשה: ויאמר יוסף אל-אביו, לא-כן אבי: כי-זה הבכור, שים ימינך על-ראשו: וימאן אביו, ויאמר ידעתי בני ידעתי--גם-הוא יהיה-לעם, וגם-הוא יגדל; ואולם, אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו, יהיה מלוא-הגויים: ויברכם ביום ההוא, לאמור, בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה; וישם את-אפרים, לפני מנשה". (בראשית מ"ח - טו- כ)
הפסוק מתחיל: "ויברך את יוסף" וממשיך עם ברכתם של אפרים ומנשה, מדוע? יש המפרשים כי אין קשר בין תחילת בפסוק ובין המשכו ואילו השל"ה (עפ"י הרמב"ם) מסביר כך: "אין ברכה יותר גדולה לאבא מאשר הברכה, שיהיו בניו טובים ומוכשרים"
כמו כן, יש לשים לב, כי יעקב תחילה אומר: "האלוקים הרועה אותי" ולאחר מכן "המלאך הגואל"...
ומסבירים: כי גם בעיתות שאינם ראויים הם לקבל ברכה ישירות מה' יתברך, מבקש יעקב מאלוקים שיצווה על "המלאך הגואל אותי" שהוא "יברך את הנערים"... ואם נבחן עוד יותר את האמור, הרי יעקב אומר המלאך הגואל אותי – בלשון הווה - כאן ועכשיו, זאת אומרת- המלאך גואל ומשפיע בכל עת וזמן.
בהמשך הפסוקים ממשיך יעקב ואומר: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה",
ושואלים: מדוע מתברכים ישראל דווקא באפרים ומנשה, ולא בשבטים אחרים? מסבירים כי עיקר התורה הינה, שאדם יעבוד על מידותיו ולא יתגאה על חברו כפי שאנו למדים מעניין זה, שלמרות שיעקב שיכל ידיו בברכתו והקדים את הצעיר על הבכור לא שלטה מידת הגאווה באפרים ולא קנאתו של מנשה על אפרים.
ולכן מברך יעקב שכל בני ישראל יהיו כמותם.
וכדי שיהיו אי"ה ילדינו/ תלמידינו "כאפרים וכמנשה" עלינו, בנוסף לתפילות ולהכוונה, בראש ובראשונה להיות להם דוגמא אישית טובה. 
חזק חזק ונתחזק!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת ויגש
"ויפול על צוארי בנימין ויבך ובנימין בכה על צואריו" (בראשית מ"ה, י"ד)
ופרש רש"י: על המקדשות שעתידים להיות בחלקיהם וליחרב בכו"
שואל על כך האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, הרי נאמר: וינשק אחיו ויבך עליהם..." ולא פירש רש"י שעל חורבן המקדשות בכה?
ומסביר שזהו רמז על כך שבכו על עול המצוות שסר בשעת החורבן. ומסביר: " על כל איש ישראל יש עול בצוארו, שכזאת וכזאת מוכרח הוא לעשות בתורה ומצוות בכל יום, גם מחשבותיו ודיבוריו יהיו בקדושה, ואפילו שיש לו מניעות ג"כ מתחזק בשביל העול שבצוארו. מה שאין כן כשבאה עת חורבן שהצרות מתגברות מאוד, וכל קודש מישראל נחרב חס וחלילה, אז לא רק מה שאין נותנים להם לעשות אינם עושים, רק בכלל העול סר מעליהם ח"ו מגודל הצער והשברון, ועל זה בכו זה על זה על צואריהם (חוסר העול) שבשעת החורבן, לכן באחיו שלא כתיב שנפלו על צואריהם לא פירש רש"י שבכו על החורבן. (האדמו"ר מפיאסצנה – "אש קודש" ויגש )
"האם ציפית לגאולה?" אכן טרם זכינו לראות בבית המקדש בנוי, הרגשת חוסר העול התרחב במחוזותינו, הצרות מתגברות. ועלינו לשאול את עצמנו: כמה באמת אנו רוצים שיבנה פה מקדש? כולנו מבקשים בתפילה את הגאולה השלימה, האם אנו באמת מתכוונים לכך?
ב"ה חלפה תקופת הגלות ואנו כאן בארץ ישראל הקדושה, תפקידנו לחזור לשורשים כמה שיותר, לחזור לקדושה, לרצון האמיתי -לחלומם של אבותינו, לבניין השלם במהרה. 
שנזכה! 
שבת שלום 
עדי'ה
ממתק לפרשת מקץ
"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" (בראשית מ"א, ל"ג)
"שני שרים גויים רודפי כבוד, הגיעו לתחנת רכבת ומצאו שם מקהלת מנגנים. זה אומר: לכבודי באו, וזה אומר: לכבודי באו. השרים לא הגיעו למסקנה והחליטו לגשת ליהודי אחד שיפשר ביניהם. סמוך לתחנה גר איש עני שלא היה לו מאומה עבור חג הפסח המתקרב. באו אליו שני השרים וביקשוהו להכריע בויכוח שביניהם. כנהוג דרש האיש חמישים רובל עבור הבוררות, וקיבל. אז אמר להם: לא בשבילך ולא בשביל חברך באו הנגנים, אלא בשבילי, כדי שיהיה לי כסף להוצאות החג".  
על פי משל זה ביאר רבי צבי הירש פרבר את דברי יוסף כשעמד לפני פרעה. וכך אמר: לא בשביל פרעה היה החלום ולא בשביל החרטומים, שכן הקב"ה יכול היה להביא רעב על מצרים גם ללא חלומות, אלא בשבילי, כדי להעלות אותי מן הבור לתת לי מלכות וגדולה. לפיכך: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישתהו על ארץ מצרים". ואמנם, פרעה הסכים להצעותיו של יוסף ואמר: "אין נבון וחכם כמוך, אתה תהיה על ביתי". (מובא בספר אוצר המשלים, בעריכת הרב זאב גרינולד) 
נלמד מעניין זה כי כל דבר שאדם שומע, רואה או כל דבר שעובר על האדם, אף על פי, שפעמים נראה לו שאין זה נוגע אליו, עליו לדעת שההיפך הוא הנכון. בכל דבר ועניין יד ה' היא המובילה ועלינו "רק" לפקוח עיניים ולנסות להפיק את הטוב ביותר מאותו עניין. 

 "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הן לטובתו,
זאת הבחינה היא מעין עולם הבא" 
(ליקוטי מוהר"ן, ד)

 שבת שלום 
עדי'ה
ממתק לפרשת וישב
"אלה תולדות יעקב יוסף" (לז, ב)
"לעולם אין לו ליהודי להסתפק במה שכבר השיג ולהיעצר במקום אחד, כי אם עליו לשאוף להתעלות מעלה- מעלה בסולם היהדות, להיות בבחינת "מוסיף והולך". "אלה תולדות יעקב" – אלה צריכים להיות מעשיו הטובים ("תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים") של כל יעקב – "יוסף" – להשיג יותר ויותר מפעם לפעם..." (מובא בשם הה"ק מרמינוב ז"ל, בספר 'מעינה של תורה')
עפ"י האמור: תולדות = המעשים טובים (או ח"ו להיפך)
יעקב= כל יהודי
יוסף= תוספת, להוסיף
מכאן שעל האדם היהודי איש או אישה כאחד, לדאוג שיהיו לו תולדות טובות, מעשים טובים ואל לו להסתפק בקיים אלא להוסיף כל העת עוד ועוד מצוות ומעשים טובים ויהיו הם כנר המאיר את חייו ואת העולם כולו.
"עבודת המידות, אינה מסתיימת לעולם.
בכל פעם, שהאישיות גדילה ומתפתחת,
וכוחות נפש טריים ורעננים,
שדורשים עיבוד,וליטוש מחודש"
(הרב קוק,עפ"י אורות הקודש ג' רלג) 
 שבת שלום 
עדי'ה
ממתק לשבת פרשת וישלח
"עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (ל"ב, ה')
"גרתי – בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים"(רש"י עפ"י מדרש אגדה). יש לשאול: כיצד יעקב אבינו אומר ששמר תרי"ג מצוות, והרי בחו"ל ישנן מצוות שאי אפשר לקיימן, כדוגמת תרומות ומעשרות, מצוות השייכות לבית המקדש ועוד? אלא שצריך לדייק בלשונו של יעקב: הוא אומר "תרי"ג מצוות שמרתי" – מלשון ציפיתי, כמו שביאר רש"י את הפסוק: "ואביו שמר את הדבר" – "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". יעקב אבינו ציפה והשתוקק כל תקופת שהותו בחו"ל לרגע שבו יכול יהיה לקיים את כל תרי"ג המצוות, בארץ ישראל. (מתוך: דברי מרדכי - בראשית, הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
ומסביר הרב כי ניתן ללמוד מעניין זה כמה חשוב רצונו של האדם להתקדם בלימוד ובמצוות, ולא ליפול לעצת היצר שמחלישו, אלא צריך האדם כל העת להשתוקק ולצפות מתי יוכל ללמוד עוד ועוד. אף אנו, הן בארץ והן בחו"ל, איננו יכולים לקיים את כל המצוות - יש מצוות שמתקיימות רק בארץ ישראל, ויש שמתקיימות רק בזמן בית המקדש, יש מצוות לנשים ויש לגברים. אך כל אחד מאיתנו צריך לעשות את ההשתדלות שלו ללמוד, להתקדם ולא לדרוך במקום. עלינו לרצות להתקדם בלימוד, בעשייה ברוכה, במצוות.
וכפי שאומר רבי בונים מפשיסחא:
"אדם צריך לרצות וכאשר אין רצון,
צריך שיהיה רצון. 
וכאשר גם זה אינו מועיל, 
צריך לרצות ולרצות ולרצות."
ממתק לפרשת ויצא
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית כ"ח י"ב ).
אומר על כך מוהרא"ש (הצדיק מיבניאל) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואיתא בזוהר (השמטות רס"ז.) סולם דא קול, כי מספרם שוה, כי קולו של אדם בתורה ובתפילה הוא סולם המוליך אותו מן המדריגות הכי נמוכות אל המדריגות הכי גבוהות, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כי מכל דיבור של אדם נבראים מלאכים קדושים המסבבים אותו ושומרים אותו מכל רע, ובפרט כשאדם זוכה להתמיד בלימוד גמרא, אזי זוכה שד' מלאכי מרכבה העליונה מסבבים אותו בכל עת, כי גמר"א ראשי תיבות ג'בראיל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל (כמובא בספר החיים לאחיו של המהר"ל מפראג), ובאמת גמרא היא עיקר המורה דרך לאדם למצוא את האלקות שיש בכל דבר, כי גמרא שהיא כלליות תורה שבעל פה, מגלה האלקות שבכל הדומם צומח חי מדבר של הבריאה... , כמו הלכות חזקת הבתים והחופר בור ברשות הרבים וכו', הם האלקות שיש בתוך הדומם, והלכות זרעים ותרומות ומעשרות וכו', הם האלקות שיש בתוך הצומח, והלכות קרבנות וטריפות וכו' הם האלקות שיש בתוך החי, והלכות שבין אדם לחבירו הם האלקות שיש בתוך המדבר, נמצא שכל הגמרא ותורה שבעל פה מגלה לנו החכמה והשכל שיש בכל דבר, ולכן כשאדם מתמיד בגמרא, המלאכים קדושים שומרים אותו מכל רע, ועוזרים לו לעלות ולהתדבק בו יתברך בכל מקום בואו, שזה גם מרומז בפסוק ויצא' יעקב' מבאר' שבע', סופי תיבות ארב"ע, שהם הארבע מלאכים המלווים את האדם ושומרים אותו מכל רע... (תוך הנחל ויצא תש"ע)
מכאן למדים אנו את חשיבות הדיבור, התפילה, הלימוד... עלינו לזכור כי: "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל". בני יעקב אנו שעליו נאמר: "הקול קול יעקב.."
זאת אומרת כוחנו כבניו ובנותיו של יעקב בעיקר בפינו. ועל כן עלינו לשמור ביתר שאת עניין זה. "הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹ-קינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל"
"שעל ידי פה נקי מרגישים עריבות התורה הקדושה" 
(הרב צבי מאיר זילברברג, שיחות התחזקות) 
שבת שלום 
עדי'ה
ממתק לפרשת תולדות
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה: וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה כב-כג)
רש"י: "ושני לאמים - אין לאום אלא מלכות: ממעיך יפרדו - מן המעים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו: מלאם יאמץ - לא ישוו בגדולה כשזה קם זה נופל וכך הוא אומר אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים".
"ויתרוצצו הבנים בקרבה" - ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה.
ריש לקיש אמר: זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה... ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת, הה"ד (ירמיה א): בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת, הה"ד: זורו רשעים מרחם". (מדרש רבה בראשית ס"ג, ו')
והסביר על כך, רבי ירוחם ממיר זצ"ל: "שהנה ידוע שאדם הראשון קודם החטא מדרגתו הייתה שהיצר הרע היה חיצוני ולא היה הרע טמון בו וחלק מאישיותו ואחר החטא היצר הרע נכנס ממש בגופו של האדם. האבות הקדושים תקנו את עצמם והגיעו למצב כזה של אדם הראשון קודם החטא. רבקה חששה שמא יש לה בן אשר היצר הרע טמון בו ולכן הוא רוצה ללכת גם לבתי עבודה זרה. אך לאחר שהבינה כי יש בתוכה שניים נרגעה שהרי אחד מהם (יעקב) יישאר במדרגה האבות הקדושים והוא יהא ממשיך השושלת". ("דעת תורה")
מכאן אנו למדים כי אין זו מחלוקת מקומית בתוך הרחם, אלא מלחמת קיום עולמית, אם זה כאן זה לא כאן וכן להיפך – "כשזה קם זה נופל". יש כאן מלחמה בין שני עולמות בין עולם החומר לעולם הרוח, בין יצר הטוב ליצר הרע. ויש אף המפרשים זאת כמלחמה בין היהדות לעולם הגויים. הריב הינו על "נחלת שני עולמות" (רש"י)- זאת אומרת - העולם הזה והעולם הבא, עולם החומר ועולם הרוח, כל אחד רוצה את שניהם והשאלה הינה מי ישלוט על מי?
שנזכה להבחין בין טוב לרע בין אמת לשקר בין טהור לש-אינו טהור.
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת חיי שרה
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים - שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה". (בראשית כ"ג א)
רש"י: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי".
מסביר ה"נעם אלימלך": (רבי אלימלך מליז'נסק) "ויהיו חיי שרה וכו'... דרש"י מרמז בדבריו ללמד לאדם דרכי ה'. דהנה יש שני מדרגות בדרכי בני אדם. דהיינו אחד האדם בילדותו הוא מתחזק בלימודו ולומד בהתמדה והלימוד נקרא יופי שזה הוא היופי של הבורא ברוך הוא. וכאשר האדם בא בשנים דהיינו מעשרים ומעלה שאז שכלו של האדם מתגבר לדעת את ה' אזי הוא מתחיל לפשפש במעשיו ורואה בהם אם נעשים כהוגן לכבודו יתברך באמת... וזה שפרש רש"י ז"ל בת ק' כבת כ' לחטא רוצה לומר כמו כשהייתה בת כ' שאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשיו ומוצא בהם חטאים שחיסר בעבודתו יתברך שמו ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה הראשונה כנ"ל. כך כשהייתה בת ק' הייתה גם כן במדרגה זאת. ובת כ' כבת ז' ליופי. הוא גם כן על דרך הנ"ל דהינו בלימוד, צריך גם כן להיות התפיסה מרובה להגות בתורתו הקדושה כמו בעודו בילדותו בשנים הרכים. והצדיק הזה שמתנהג עצמו כך כנ"ל זוכה לחיים הנצחיים. וזהו ויהיו חיי שרה לשון הווה וקישור בחיים נצחיים".
פירוש נוסף שיכול להוסיף נדבך לפירושו של ה"נעם אלימלך" הינו: על פי המציאות אותה חיה שרה, מציאות של עקרות במשך תשעים שנה, יכולנו לחלק את חייה לשני חלקים:
תקופת העקרות- לכאורה חיים קשים, ללא ילדים, ללא מיצוי עצמי של הווייתה.
תקופת הפריון- לאחר גיל תשעים - אחרי הולדת יצחק. ולכן מדגישה לנו התורה "שני חיי שרה" - דווקא במילים אלו באה התורה ללמדנו כי כל השנים שלה היו שוות (רש"י: "כולן שוין לטובה"), כולן היו טובות מבחינתה, כיוון שאין "טוב" לצדיקים אלא רצון ה'. ולכן גם בתשעים שנותיה הייתה בעשייה ברוכה למען הכלל יחד עם אברהם, וגם לאחר מכן המשיכה לפעול למען הכלל והכל לשם שמיים.
מדברים אלו אנו למדים: כי אדם הפועל מתוך אמונה, חיבור לה' וכדי למלא ייעודו בזה העולם, המבין כי כל קורותיו הינם לטובתו ומאת ה', הרי שחייו יהיו מלאים ביופי, בלימוד, בעשייה ברוכה ובשמחה גדולה.
שנזכה!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת וירא
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח י"ט)
רש"י: "...ולמה ידעתיו למען אשר יצווה לפי שהוא מצווה את בניו עלי לשמור דרכי... כך הוא מצווה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו' על בית אברהם, לא נאמר אלא על אברהם ללמדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת"
מובא בספר: "אוצר המשלים - על התורה" (פרשת וירא עמ' 93-94)
"באחת הועידות שעסקו בשאלת חינוך הנוער, נשא רבי מאיר שפירא מלובלין את דבריו. הוא הביא את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף ג ע"א): תנו רבנן, מפני שלושה דברים אין נכנסים לחורבה - מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקין. הגמרא שם עוסקת בחורבה אמיתית ובסיבות שאין להיכנס אליה. אולם דברי חז"ל אלו שימשו לרבי מאיר כמשל כדי להסביר את הבעיות החינוכיות, וכיצד ניתן להתגבר עליהן.
הסביר רבי מאיר שפירא: האם מצויה חורבה גדולה יותר מאשר היהדות הנמצאת בשפל, שבורה ורצוצה? האם מצויה חורבה יותר הרוסה וחרבה מהחינוך היהודי המקורי?
ונשאלת השאלה: מפני מה אין נכנסין לחורבה? מדוע לא מנסים לקומם את הריסותיה של החורבה?
התשובה: "מפני שלושה דברים"!
"מפני חשד"- מכיוון שכל מי שמנסה להעיז לגשת לחורבה זו ולחטט בה על מנת לעשות משהו, חושדים בו ומתלחשים עליו, עד שהוא נרתע...
"מפני המפולת" - מכיוון שאין לנו חורבה נפולה יותר מחורבה זו שחינוך הנוער שמה...
"ומפני המזיקין" – מפני שאם מישהו מעיז לתקן משהו בשטח זה רבים עומדים להפריע לו ע"י כל מיני פגעים, מכשולים ומזיקים...
אולם, הוסיף רבי מאיר, אין להירתע מלהתעסק בחינוך הנוער ולנסות להצילם.
ונסיים בדברי האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד:
"לא את אומנות "פדגוגיה" כוונתנו בזה להורות,
איך לשלוט בשכל התלמיד ואמצעים לכך,
ואיך להרחיב בינתו בידיעת פשט התורה,
כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה,
רק את כל התלמיד, את הנפש,
את הרוח והנשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים,
לקשרן באלוקי ישראל,
כדי שיהיה יהודי חרד לדבר ה'
וכל מאויו, אליך יתברך יהיו".
חובת התלמידים" עמ' ט-י.
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת לך- לך
"ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי" (י"ד, י"ג)
מובא בספרו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, "דברי מרדכי", ספר בראשית:
"רבותינו (תנחומא חוקת כ"ה) אמרו, שהפליט היה עוג (עין ברש"י). רבינו הספורנו כתב שהפליט לא הכיר את לוט, ולא ידע שהוא בן אחיו, אבל כששמע שאותו שבוי מחזיק גם הוא בדעותיו של אברהם, ראה צורך לספר לאברהם על האיש שדומה לו בדעותיו ואמונותיו, שנמצא בשבי.
ומסכם הרב : מכאן אנו רואים מהו עומק חינוכו של אברהם אבינו. אף על פי שלוט כבר עזבו והלך לדור עם אנשי סדום הרעים והחטאים, רושם חינוכו של אברהם אבינו באמונת הייחוד נשאר קבוע בו".
בפסוק זה נקרא אברהם- 'אברם העברי', וידוע לנו הפירוש לכינוי 'עברי' - כיוון שאברהם היה בעבר אחד (בדעותיו ואמונתו) לעומת שאר העולם שהיו בעבר השני. ז"א דוגמא אישית, ביחד עם חינוכו העמוק של אברהם אבינו לדרך האמת, הותיר רושם עז על לוט. נלמד אף אנו מאברהם אבינו, עד כמה יש חשיבות לחינוך האמוני ולדרך האמת (במיוחד 'גרסא דינקותא') וכן לדוגמא האישית, שהרי משאירה היא, רושם על הילד/ תלמיד.
ונסיים בדבריו של הרב קוק זצ"ל:
"יסוד החינוך הטוב
הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה,
לצדק לקדושה ומישרים,
באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא
דרך החיים מוכנת לפניו
ואיננו צריך כי אם להוסיף לקח ושכל טוב,
לעלות מעלה, מעלה".
(עין איה שבת לד )
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת נ۬ח
"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו..." (בראשית ו', ט)
"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". (רש"י) ויש להבין, אם אפשר לדרוש בשבח, למה לדרוש לגנאי. אלא ללמדנו באו, שהמתחזק בדור ירוד ושפל, גם אם לא הגיע לרום המעלה, נחשב צדיק תמים. וזהו שנאמר, שבדור בו "חזקו עלי דבריכם, אמרתם שוא עבוד אלוקים", חלילה, "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו (מלאכי ג, ט"ז)... אבל בדור ירוד ושפל, מי שרק מחזק ומתכנס לדבר בדבורי יראה, גם אם לא הגיע למדרגת היראה הטהורה, זוכה אף הוא להכתב בו"... (חסד לאברהם, ע"ב הגה"ה, סוף ספר גבורת יצחק)
וממשיך באותו עניין שם: "והיה רבינו אומר: הרבה יותר קל להיות עשיר בעיירה קטנה, מלהיות עשיר בעיר הגדולה. כי בעיר הגדולה חייב הוא לצבור הון עתק כדי להחשב לעשיר, מה שאין כן בעיירה, אם רק חנות משגשגת לו, ובקתה רחבת ידיים, וכבר הוא גביר העיירה...
כיוצא בכך, להיות צדיק בדורות קודמים- לכמה עבודה עמל ויגיעה וטהרת הנפש והשגות ודביקות נצרכו.
אבל בזמן הזה, כל כך קל להצטיין". (נחלת אליהו, תנג) (מובא מתוך הספר: "חפץ חיים החדש על התורה")
למדים אנו כי אכן כל דור ועבודתו... ועל אחת כמה וכמה בדורנו אנו, בו רבים הגירויים החיצוניים, התענוגות וכד'. בדור זה מתמודדים אנו וכל שכן ילדינו עם דברים המסיחים את הדעת הרבה יותר מאשר בדורות קודמים, על כן עלינו לראות ביתר שאת את החיובי שבהם ולעודד כל רצון ולו הקטן ביותר ללמוד ולהתקדם בעבודת ה'.
וכתב על כך הרב קוק זצ"ל:
"דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון.
קשה מאוד למצוא לו דוגמה בכל דברי ימינו.
הוא מורכב מהפכים שונים,
חושך ואור משמשים בו בערבוביה.
הוא שפל וירוד, גם רם ונישא;
הוא כולו חייב גם כולו זכאי.
אנחנו חייבים לעמוד על אופיו
למען נוכל לצאת לעזרתו".
(עקבי הצאן, עמוד קח)
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת בראשית
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹ-קִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א')
"בראשית: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו..."
בראשית ברא: אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו...." (רש"י)
בראשית ברא: ...נראה לפרש דרש"י ז"ל כיוון בדברים האלו להראות אחדותו יתברך שמו שהוא יחיד בנפלאותיו ובורא אמת. דזה האות וראיה מעמו ישראל הצדיקים אשר אור שכלם ולבם רחב מאוד במעלות טובות עד אין קץ, אשר עינינו רואין מעלתם הגדולה מכל האומות והתורה הקדושה אשר נתן להם האל הטוב ברחמיו, שני האלו יתנו עדיהן ויצדקו על רוב נוראותיו ונפלאותיו אשר ברא עולמו לבדו בלי עזר וסיוע בלעדו, על דרך שאמרו שלושה מעידין זה על זה הקב"ה, ותורה וישראל, וזהו שמע ישראל- ה' רמז שמע על התורה כי שמע היא התורה ששמענו מפיו יתברך וישראל הם עדות על השם שהוא היוצר הוא הבורא ולזה כיוון רש"י גם כן באמרו בשביל התורה ובשביל ישראל לומר ששני אלו הם ראיה על בראשית וק"ל. (נועם אלימלך בראשית עמ' י"ב)
שני דברים חשובים אנו למדים מפירושים אלו:
1. כוח אחיזתנו בארץ הקודש נובע מכוחו ומרצונו של הקב"ה.
2. הקב"ה, עם ישראל ותורת ישראל קשורים זה בזה ומעידים זה על זה...
שנזכה ל"חדש ימינו כקדם" ולחבור 'רעיה עם דודה' , במהרה בימינו, אכי"ר!
שנזכה "לחדש ימינו כקדם"- לחדש את כח האחיזה בארץ ישראל ולחיבור "הדוד עם הרעיה"- עם ישראל והקב"ה עפ"י התורה.
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לשמחת תורה- וזאת הברכה
"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹ-קִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי, מוֹתוֹ... וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. " (וזאת הברכה פרק ל"ג פס' א' וכ"ד)
בשמחת תורה (שמיני עצרת) כיוונו חכמי ישראל שנסיים את קריאת התורה בפרשת "וזאת הברכה" על מנת לסיים את החגים בברכת משה לישראל.
בקריאת שישי- נוהגים להעלות לתורה את כל מי שחפץ בכך, וכן את כל הילדים שיודעים לקרוא. ומשתדלים להכין את הילדים שיקראו בעצמם את ברכתו של אשר, בה נאמר:"ברוך מבנים אשר", ולאחר מכן מעלים יחדיו את כל הילדים הקטנים שאינם יודעים לקרוא, פורסים עליהם טלית ונותנים לגדול לקרוא עימהם ולברך ברכות התורה.
מדוע מוזכרים דווקא בניו של אשר, הרי לכל בני יעקב היו בנים? אומר על כך המדרש(מדרש אגדה): "לאשר פגעיאל בן עכרן, לפי שאשר נתברך בבנות, שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר כי אשרוני בנות, ולכך בירכו משה יהי רצוי אחיו וגו'. אם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס שהיה להם עליו, ועל זה אמר וכימיך דבאך, ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך, ללמדך כי הזקנה של שבט אשר הייתה נאה וחזקה כנערה של שאר שבטים"...
ובמדרש רבה נאמר: "מאשר שמנה לחמו", שבנותיו נאות, שנאמר (בראשית ל') כי אשרוני בנות, וכן הוא אומר "יהי רצוי אחיו"- בבנותיו. "והוא יתן מעדני מלך",שבנותיו ראויות למלכות, שנאמר (ש"ב א) "המלבישכן שני עם עדנים"(שם צט יג). מכאן אנו למדים כי אכן לאשר לא היו יותר בנים מאשר לאחרים. ברכתו הייתה בכך שגם בנותיו היו מיוחדות ומלאות עוצמה וההשגחה האלוקית הייתה בהן בכל מישור, עד כי היו ראויות להינשא לבני מלכים ולכוהנים גדולים.
שנזכה לבנים ובנות ישרי לב, צדיקים ונאים.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זַכֵּנוּ שֶׁיִּהְיוּ בָּנֵינוּ מְאִירִים בַּתּוֹרָה, וְיִהְיוּ בְּרִיאִים בְּגוּפָם וְשִׂכְלָם, בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת, עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. וְתֵן לָהֶם חַיִּים אֲרֻכִּים וְטוֹבִים, וְיִהְיוּ מְמֻלָּאִים בַּתּוֹרָה וּבְחָכְמָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם, וְיִהְיוּ אֲהוּבִים לְמַעְלָה וְנֶחְמָדִים לְמַטָּה... וְלֹא יִתְחַלֵל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל יָדֵינוּ, וְלֹא עַל יְדֵי זַרְעֵנוּ חַס וְשָׁלוֹם וּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה בִּבְרִיאוּת, בְּהַצְלָחָה וְכָל טוּב, וְיִתְגַּדֵּל כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְכָבוֹד תּוֹרָתְךָ עַל יָדֵינוּ וְעַל יְדֵי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי. (תפילה להצלחת הבנים מתוך ספר תחינות ובקשות)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת האזינו
"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים ל"ב י"א)
מסביר רש"י זצ"ל: "כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו:
יעיר קנו. יעורר בניו:
על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקדוש ברוך הוא, ש-די לא מצאנהו שגיא כח, כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, (חבקוק ג, ג) . אלוה מתימן יבא, זו רוח רביעית:
יפרש כנפיו יקחהו. כשבא לטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקדוש ברוך הוא (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט. כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' "
כשהקב"ה בא לתת את התורה לעם ישראל, הוא בא בהדרגה ובעדינות כדי שיהיה להם כוח לקבלה. וכמו הנשר שהינו עוף בעל עצמה וכוח, אך מתייחס בעדינות אל ילדיו, כך הקב"ה מתייחס בעדינות אלינו- ילדיו. הקב"ה רצה להעלות את העם מעלה - מעלה וכדי שלא נבהל נוהג הקב"ה בהדרגה, מדרגה אחר מדרגה... וכמו הנשר החזק אשר מנצח את המפריעים לו מחד גיסא ומרחם על בניו מאידך גיסא, כך הקב"ה מעלה אותנו בגבורה וברחמים.
נלמד מכך: כי אף אנו בניו צריכים לעמוד בגבורה מול אויבים בליבנו ומסביבנו... ויחד עם זאת להתנהל ברחמים עם עצמנו ועם אחינו וילדינו.
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת וילך
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים ל"א א')
למה לא נאמר להיכן הלך?
ברם, הכוונה שבדבר היא: שנכנס משה רבנו לתוכו של כל אדם מישראל. בכל אדם מישראל, בכל הזמנים, יש ניצוץ ממשה רבנו. "וילך משה" מוסב איפוא "אל כל ישראל".(בשם צדיקים קדמונים, מתוך: מעינה של תורה)
מכאן: מבינים אנו כי כוח ההליכה של משה קיימת בכל אדם מישראל, יודעים אנו כי עוד קודם הליכתו זו של משה, הלך אבי האומה.. אברהם, "לך לך מארצך..."
אם כן, היהודי "הנודד" – הינו היהודי שהולך כל העת מעלה מעלה בדרך העולה אל ההר.
וכפי שכותב רבי נתן: "כִּי כָּל הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת שֶׁיֵּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּפָר לִכְפָר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם וְכֵן מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, מִן הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וּמִשָּׁמַיִם לִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכוּ', הַכֹּל הוּא בְּחִינַת חִבּוּר וְהִתְאַחֲדוּת בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה שֶׁנִּתְאַחֲדִין וְנִתְחַבְּרִין יַחַד זֶה בָּזֶה וְזֶה בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה בֵּית אֵל בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ וְיֻכְלְלוּ בְּשֹׁרֶשׁ הָאַחְדוּת שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר תַּכְלִית הַכֹּל, כִּי עַל - יְדֵי הַדְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, עַל - יְדֵי זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְאַחֲדִין אֵלּוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת יַחַד, כִּי הַדֶּרֶךְ מְחַבְּרָן יַחַד וְכוֹלְלָם יַחַד, כִּי עַל - יְדֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁמִּמָּקוֹם לְמָקוֹם עַל - יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהָבִיא הַשֶּׁפַע שֶׁבְּזֶה הַמָּקוֹם לְמָקוֹם אַחֵר. (ליקוטי הלכות, אורח חים , תפילה , הלכה יד, סעיף כ)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת ניצבים
משה רבנו נפרד מהעם... "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:" (פרק כ"ט ט-י"ד)
משה מחדש את הברית בין העם לקב"ה.
ומדגיש הפסוק: אתם ניצבים- כולכם, כולם היו במעמד הפרידה ממשה, אנשים, נשים וטף... "ניצבים" משמע- עומדים זקופים! "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:"
מסביר רש"י: ואת אשר איננו פה: ואף עם דורות העתידים להיות: מכאן מובן לנו, כי אף אנו היינו שם, ואין אנו יכולים להתחבא באצטלה של "לא ראינו לא שמענו..."
ומסיים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ"
נלמד מכך כי אנו עם ישראל, עם סגולה שנבחר ע"י הקב"ה להיות "אור לגויים", עלינו לקחת אחריות אישית ולאומית למעשים, להתנהלות בהווה ולעתיד. ולמען עם ישראל: אבותינו, אנו וילדינו... עלינו לעמוד ניצבים, זקופים!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת כי תבוא
"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיך: בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ--שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶך: יִתֵּן ה' אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ." (דברים כ"ח א- ז)
בימים אלו בו אנו עורכים חשבון נפש אישי, מגיעה פרשת השבוע ומזכירה לנו כי יש לעשות גם חשבון נפש לאומי, ציבורי. אין כוונתי לעניין הפוליטי, כי אם לחשבון נפש אמיתי שלנו כ-עם, עם סגולה שנבחר על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. חשבון נפש, כיצד אנו כ-עם מתנהלים במישורים שונים של החיים, כגון: כיצד אנו ביחסי אנוש בתוך העם, האם אנו יודעים להקשיב ולא רק לאלו שמדברים ומתנהלים כמונו - בתוך העם? האם ברור לנו כי אעפ"י שנראה לנו, כי אנו פרטים -כולנו אחד, כגוף אחד? וכאשר קורה משהו לאחד זה "רמזור" אדום לאחר? וכן- כיצד אנו כ-עם מקיימים את הברית עם ה' אלוקינו? הקב"ה, נותן לנו את המרשם הנכון לחיים טובים בארצנו, לשמור ולעשות את כל מצוותיו. ובתוך המרשם אחת המצוות העיקריות מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
שהרי ידוע, כי בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. אך לנו כבני אדם קשה להבין כיצד ניתן לאהוב אחר כמו את עצמנו?! ננסה להבין ע"י משפט אחר, דומה אך שונה... דומה בתפיסה החינוכית שלו, שונה כי לא מדבר על אהבת האחר כי אם עלינו...וממנו ניתן יותר להבין את המסר. ניתן ללמוד אותו מסיפור זה במסכת שבת (דף ל"א ע"א):
"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך - לא תעביד (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך); זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא - זיל גמור (והשאר פירוש הוא, לך ולמד)."
בע"ה כאשר נדע לתת ולא רק לקבל, כשנדע להקשיב ולא רק לדבר... – בתוכנו, במעגל ה"ביתי" שלנו, לא בכדִי כתוב האמור בלשון יחיד, אלא בא להדגיש כי אנחנו- אחד! כאשר נדע להתנהל כמו עם ישראל במעמד הר סיני: "ויחן העם", אומר רש"י עם אחד בלב אחד.(ולא רק בעיתות משבר ומלחמה ל"ע.) כי אז נזכה בע"ה :"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ... יִתֵּן יה' אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ."
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת כי תצא
 "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ." (דברים כ"ב ח')
אומר הנעם אלימלך זצ"ל בפירושו לפסוקים אלו: "וזהו כי תבנה בית חדש דהיינו הפנימיות של אדם נקרא בית. כשתבנה הפנימיות שלך ע"י מחשבות טהורות. חדש רוצה לומר צריך אתה שיהיה דברי תורה חדשים עליך כנ"ל. ועשית מעקה לגגך פירוש וצריך אתה שתעמיק ותשפיל את גבהותך. מעקה לשון ממעמקים קראתיך כו' וגג רמז לגאות כמו הגג שהוא גבוה וכשישפיל את עצמו אז יבנה ביתו בצדק והבן."
ובספר אורחות צדיקים נאמר כך: "... כל אדם צריך גדר וסעד וסמך כדי שיתקיימו מעשיו הטובים. ומהו הגדר? זהו הביטחון, שבוטח תמיד באלוקים יתברך, כמו שנאמר: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". (תהילים נ"ה, כג)
מדברים אלו אנו למדים מספר דברים: ע"י מחשבות טהורות ניתן לבנות "בית", השלב שלפני העשייה לא פחות חשוב מהעשייה, כדי שנצליח לבנות נכון עלינו לכוון מחשבתנו ולהתמקד במה שאנו מעוניינים לבנות, כדי להוציא מהכוח אל הפועל. כל יום האדם צריך לחדש ולהתחדש בפנימיותו, בעבודת המידות בהתנהלות... אך לא רק פנימה..גם בעשייה היומיומית, החינוכית ובמיוחד בתחילתה של שנה בה אנו רוצים לבנות את אישיותו של הילד עלינו לדאוג לחדש ולהתחדש. עלינו לשים "מעקה" דהינו גבולות לעצמנו, לילדנו, ע"י שנכיר כי יש בורא לעולם ונבטח בו בכל עת ובכל מצב ונזכור כי כל אדם שברא הקב"ה בעולמו, הינו יחיד ומיוחד. כמו כן, יש לעבוד על מידת הגאווה שבנו ולפני כל מעשה לשאול האם זה לתועלת? האם זה לשם שמיים?
וב"ה כאשר נלך בדרך זו נוכל לבנות את ביתנו הפנימי, המשפחתי, הסביבתי והלאומי בצדק ובשמחה.
"וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה´ שֶׁצְּרִיכִין מַמָּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ". (ליקוטי מוהר"ן רס"א)

ממתק לפרשת שופטים
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז כ')
נשאלת השאלה: האם נאמר המשפט לשופטים ולשוטרים? או אולי לכל אחד ואחת?
וכן, מדוע נאמרה פעמיים המילה "צדק - צדק תרדוף" ?
בתחילת הפרשה נאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים ט"ז י"ח) מכאן מובן - שודאי מחויב השופט לשפוט בצדק. אין זה סותר כי גם האדם ה"פשוט", שבוחר את שופטיו, מחויב לרדוף אחר הצדק. ועליו לדאוג לבחור את האנשים הנכונים, את אלו שהולכים בדרך הישר, ללא משוא פנים. ואף מעבר לכך - מסביר רבי בונם מפשיסחה ז"ל, (הציטוט מתוך: מעינה של תורה-דברים): "רדוף תרדוף אחרי הצדק - בצדק! האמצעים שבהם תבקש להשיג מטרה צודקת, יהיו גם הם צודקים, שלא ככלל הידוע של הגויים, שהמטרה מקדשת את אמצעים..." מי ייתן ונזכה כמשאלתו של שלמה המלך: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע..." (מלכים א' ,ג 9)
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת ראה
"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".(דברים ט"ו ז-ח)
מסביר רש"י: כי יהיה בך אביון: התאב תאב קודם.
מאחד אחיך: אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך.
שעריך: עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת.
לא תאמץ: יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ.
מאחיך האביון: אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון (בעניות).
פתח תפתח: אפילו כמה פעמים.
והעבט תעביטנו: אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה.
די מחסורו: ואי אתה מצווה להעשירו.
אשר יחסר לו: אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
מפסוקים אלו למדים אנו מספר דברים כגון: קדימויות במתן צדקה, דרכים לנתינה ועוד. אך הרעיון המרכזי אותו מלמד אותנו הקב"ה זהו רעיון הנתינה. ה' הוא 'הנותן' ואנו עם ישראל (והעולם כולו) 'המקבל', תפקידנו להדמות לקב"ה כמאמר חז"ל לפסוק: "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח ט) - "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חָנון אף אתה תהיה חָנון". על כן על האדם להפוך מבחינת מקבל לבחינת נותן ואחד הדרכים הינו ע"י מתן צדקה. צדקה אינה חיבת להתבטא רק בנתינת כסף... ניתן "לתת" צדקה בדרכים רבות וטובות כל אחד עפ"י כישרונותיו ויכולותיו כגון: לעזור לאדם חולה וכדו', להעניק שיעור ללא תשלום, ועוד... אבל, לא רק דברים "גדולים" הינם בגדר צדקה גם הדברים ה"פשוטים" הינם לא פחות צדקה לדוגמא: להקשיב, לחבק, לחייך גם לדברים אלו יש מי שזקוק לא פחות. ונזכור: 'עניי ביתך קודמים לעניי עירך ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת' עלינו קודם כל להועיל ולעזור ב"ביתנו" הפרטי והלאומי ורק אח"כ ל"עניי עיר אחרת". "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק".(ישעיהו מ"א ו')
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת עקב
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם- וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ"
מסביר רש"י: "והיה עקב תשמעון, אם מצות קלות, שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר ה', ישמור הבטחתו."
מהן המצוות שאדם דש בעקביו? אלו המצוות הנראות לכאורה פשוטות, כגון: תפילה, נטילת ידיים, ברכות, נתינת צדקה, ועוד... כותב ה"נעם אלימלך" בפירושו לפרשה: "והיה עקב... והפרוש פשוט, שהענווה והשורש של כל דבר קדושה והיא המקיים הכל ולכך נקראת בלשון עקב, כמו הָרגל שהוא קיום שהגוף עומד עליו נמצא שבכל דבר שאדם עושה צריך שתהיה בעובדא ההיא ענווה. וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה פירוש בכל המשפטים האלה תראו להשרות בתוכם העקב היא הענווה".
לדוגמא: עשיית חסד- יש בנו הנטייה לעשיית מצוות "גדולות" כגון לעשות חסד עם העם, עם הכלל. אך נאמר " עניי ביתך קודמים..." נבדוק האם אנו עושים חסד עם עצמנו? בביתנו? האם נוכל דווקא להוסיף בעניינים "הקלים", הנגישים לנו? הנוכל לעשותם בשמחה? נבדוק שמא אותן מצוות "גדולות" שאנו לוקחים על עצמנו באות ח"ו מצד הגאווה? בואו נחזיר עצמנו למצוות ה"קלות", להלכות היום יומיות... לדברים "הקטנים" שבאים ממקום של כוונה טהורה, מתוך ענווה ורצון להועיל. זאת ה' מבקש מאיתנו, למען יוכל אף הוא לשמור את הברית והחסד שהבטיח לאבותינו.
ויתקיים בנו הכתוב: "וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים: לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ". (דברים ז פס' יג'-ט"ו)
אכי"ר!
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת ואתחנן
"וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. ה' אלוקים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. (דברים ג, כג-כה)
מפסוקים אלו אנו למדים כמה חשובה התפילה: כפי שנאמר בגמרא: "אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה. שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה: עלה ראש הפסגה" (ברכות דף לב)
מובן מכאן, שאעפ"י שלכאורה נראה כי לא נתקבלה תפילתו של משה, שהרי לא נכנס לארץ הקודש, אך בכל זאת אומר לו ה': "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים, ג', כ"ז). ז"א, הקב"ה נענה חלקית לתפילתו. ולא בכדִי אומר לו "אל תוסף", כי אין תפילה הולכת ריקם ואומרים חז"ל, שלוּ היה ממשיך משה בתפילתו היה "חייב" להיענות לו הקב"ה ולקבל תפילתו ולכן עצר אותו מלהמשיך.
ואתחנן- מלשון תחינה, תחנונים...
בפרקי אבות (פרק ב' י"ח) נאמר: "רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר: (יואל ב,יג) "כי חנון ורחום הוא ארך אפיים ורב חסד ונחם על הרעה..."
כמו כן, חז"ל מסבירים כי המילה ואתחנן מרמזת על כך שמשה התפלל 515 פעם, עד אשר אמר לו ה' "אל תוסף... "(ואתחנן = בגימטריה 515)
והשאלה היא מדוע מתפלל משה פעם אחר פעם? מכאן יש ללמוד כי אין תפילה הולכת ריקם ויש כל העת להמשיך ולהתפלל, כל תפילה מקרבת אותנו אל הישועה ואין זו משום טרחה לקב"ה ח"ו, אלא להיפך הקב"ה אוהב תפילתם של צדיקים כפי שנאמר: "ועמך, כולם צדיקים..." (ישעיהו ס כ"א)
שיתקבלו כל תפילותינו לטובה וברכה במהרה אמן!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת דברים
משה רבנו בנאום הפרידה מהעם מביא את התכונות הנדרשות למנהיג: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם... אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם" (ט', י"ב- י"ג)
מסביר רש"י זצ"ל: אנשים- "מה תלמוד לומר: אנשים צדיקים". ונבונים- "מבינים דבר מתוך דבר". וידועים לשבטיכם- "שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא מה ומאיזה שבת הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירים בו, שאתם גדלתם אתו" בראשיכם:- "ראשיכם ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגים בהם יראה וכבוד". ובהמשך דבריו מסביר למנהיגים, איזו התנהלות נדרשת מהם: וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. (דברים א ט"ז- י"ז)
ז"א מהמנהיג נדרש להיות בעל: סבלנות, להתייחס בשווה לכל אדם, להתייחס בשווה לכל עניין (דין פרוטה כדין מאה) וכן לא להיכנע ללחצים.
מסופר על החפץ חיים: שהייתה מודעה תלויה בבית הכנסת בראדין דרך קבע ובה נאמר: "מי שיעז להרים יד על חברו, יכריזו עליו חרם". והנה כעס אחד על חברו והכה אותו עד זוב דם. נודע הדבר לחפץ חיים, הורה לשמש בית הכנסת שיכריז על האיש כמוחרם. השמש פחד מהאיש ולא עשה כמצוות הרב. כיוון שכך, עלה החפץ חיים בעצמו לבימה והכריז: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות לא תגורו מפני איש", והריני מכריז ומודיע שפלוני המכה הוא בנידוי עד שישוב בתשובה ויבקש מחילה". לא עברו שעות ואכן הגיע האיש לבית הכנסת , התוודה וביקש סליחה. (עפ"י שערי ציון, אורחות צדיקים)
אכן כאשר המנהיגים הינם - ישרים, אמיצי לב הדואגים לכלל ולפרט, הרי שהחברה תכבד את המנהיגים ותקבל את דבריהם.
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת מסעי
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם." (במדבר לג' א,ב)
אומר רש"י: "מדוע נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום. שאף עפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות".
על עניין הנסיעה כותב רבי נחמן : "אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ עַל עִנְיַן נְסִיעָה לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יִסַּע לְשָׁם הֵשִׁיב לוֹ: כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם נְסִיעָה לְפָנָיו אֵין לוֹ לְהִתְעַקֵּשׁ לִמְנעַ מִזֶּה לֵישֵׁב בְּבֵיתוֹ דַּוְקָא כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם נוֹסֵעַ לְשָׁם הוּא מְתַקֵּן שָׁם אֵיזֶה דָּבָר רַק שֶׁיִּזָּהֵר לִהְיוֹת שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם אֲבָל כְּשֶׁהוּא רַק שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי כָּל אָדָם מְתַקֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹסֵעַ לְשָׁם אֲפִילּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָאָדָם בָּא לְשָׁם, הוּא עוֹשֶׂה שָׁם בְּוַדַּאי אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עַל כָּל פָּנִים, כִּי מִתְפַּלֵּל שָׁם וְאוֹכֵל שָׁם וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילָתוֹ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי בְּוַדַּאי אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי אֲפִילּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, עַל כָּל פָּנִים הוּא עוֹשֶׂה כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי הָאָדָם מֻכְרָח מִן הַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם דַּוְקָא כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן שָׁם מַה שֶּׁהוּא דַּיְקָא צָרִיךְ לְתַקֵּן שָׁם עַל כֵּן הוּא טוֹבָה לְפָנָיו מַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ נְסִיעָה לְשָׁם כִּי אוּלַי יִהְיֶה מֻכְרָח לָבוֹא לְשָׁם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל יַעֲקב אָבִינוּ רָאוּי הָיָה יַעֲקב לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אֶלָּא וְכוּ' כְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל אָדָם שֶׁהוּא טוֹבָה לְפָנָיו מַה שֶּׁמִּזְדַּמֵּן לוֹ נְסִיעָה לְשָׁם,כִּי בְּלא זֶה אוּלַי הָיָה מֻכְרָח לֵירֵד לְשָׁם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְכוּ' חַס וְשָׁלוֹם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְכָל זֶה דִּבֵּר עִם אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי, כִּי אֲפִילּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי מִיִּשְׂרָאֵל מְתַקֵּן גַּם כֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר וְכוּ' כַּנַּ"ל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. (שיחות הר"ן אות פ"ה)
יש לתת את הדעת לנאמר בפסוק: לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה' כל אדם עובר בחייו מסעות.
יש אומרים 42 מסעות, ממש כפי שעברו ישראל במדבר.
כל מסע קצר או ארוך, כל דרך פשוטה או בעלת קושי, הינה עפ"י ה'... לנו הבחירה כיצד לעבור את המסע, האם נעבור את המסע מתוך בכי ותלונה? או שנשמח במסע חיינו ונכיר טוב לאלוקינו?!
דרך צלחה!
שבת שלום
 עדי'ה
ממתק לפרשת מטות
 "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (במדבר ל, ב')
"דהנה הצדיק הרוצה להמשיך השפעות על ישראל צריך לחבר עמו שאר צדיקים, שעל ידי הדבור המדבר עמהם הוא משפיע לכל ישראל והם המסיעים אותו אל הטוב ההיא להסתים פי המקטרג מעליו זכות הרבים. מה שאין כן כשהוא לבדו צריך כוח גדול ויד חזקה להשקיט המקטרג לבל ישלוט בו. וזהו שאמר משה רבנו ע"ה, איכה אשא לבדי כו' פרוש כשאני לבדי בלא התחברות שאר צדיקים, הוא למשא עלי להמשיך צרכיכם כו'. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות פרוש שחבר עצמו עם צדיקים לבני ישראל כמו בשביל ישראל להמשיך להם שפע וק"ל". (נעם אלימלך פרשת מטות עמ' שכח)
מדבריו של הנעם אלימלך זצ"ל, למדים אנו, כי משה רבנו על אף גדולתו ויכולותיו להשפיע על עם ישראל כאשר ברצונו להמשיך ההשפעות על ישראל עליו לחבר עצמו עם שאר צדיקים. מסביר הנעם אלימלך כי כאשר אדם יחידי, זקוק הוא לכוח גדול כדי לגבור על המקטרג ולעומת זאת כאשר יש חיבור בין אנשים יכולים הם לגבור על המקטרג בכוח דבורם. במיוחד בימים אלו, ימי בין המצרים עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו כי בידינו הבחירה כל ישראל ערבים זה לזה, רק ביחד נוכל לגבור על המקטרגים בחיבור אמיתי ובדיבור הנכון המחבר בין ארץ לשמיים, בין תורה למעשה נוכל להשפיע שפע רב על העם הארץ וכל העולם.
שבת שלום
עדי'ה